הסיפור שלי מתחיל עם הילדה שלי, כשהייתה תינוקת בת 8 חודשים.
למרות כל הידע והבירורים שעשיתי לפני תהליך הטעימות (בכל זאת, תזונאית), הרגשתי שמשהו לא תקין עם האכילה שלה.
היא סגרה את הפה אחרי כמה ביסים, הסיטה את הראש, בכתה ולא רצתה להמשיך בארוחות.
עשיתי מה שנראה לי נכון ועדיין, כל ארוחה הסתיימה בתחושה ששוב פישלתי.
הבעיה לא הייתה שלא ידעתי מה לעשות. הבעיה הייתה שידעתי יותר מדי.
הראש שלי היה מלא בהנחיות, המלצות, שיטות -
וכל זה הפריע לי לראות דבר אחד פשוט: מה היא בעצמה מבקשת.
ברגע שבו הפסקתי לנסות לכפות עליה תהליך שלא מתאים לה -
ושאלתי את עצמי מה היא צריכה - משהו השתנה.
לא בן לילה. אבל כן - בצעדים קטנים, בדרך שמתאימה לה.
היום היא בת 9, אוכלת בכיף גדול, מתנסה, לא מפחדת ממאכלים חדשים.
